בית הכנסת האשכנזי "בית ישראל" בימין משה
 | |
| מבנה בית הכנסת מבחוץ, 2019 | |
| מידע כללי | |
|---|---|
| שימוש | בית כנסת |
| כתובת | רחוב פלא יועץ 2 |
| מדינה |
 ישראל |
| בעלים | הקהילה האשכנזית ימין משה |
| הקמה ובנייה | |
| תקופת הבנייה | 1897–1898 |
| מידע טכני | |
| קיבולת | 80 מקומות ישיבה |
| קואורדינטות | 31°46′18″N 35°13′30″E / 31.77166°N 35.225°E |
| http://beityisrael.tripod.com/main-hebrew.htm | |
|
(למפת ירושלים העתיקה רגילה)   בית הכנסת האשכנזי בית ישראל ימין משה | |
  | |
בית הכנסת האשכנזי "בית ישראל" בשכונת ימין משה בירושלים נוסד בשנת 1898 וממוקם ברחוב פלא יועץ 2.
בתי הכנסת האשכנזי והספרדי שבימין משה נבנו בשנת 1860 במבנים זמניים בתוך דירות במבנה הארוך של משכנות שאננים. הם היו בתי הכנסת הראשונים שנבנו מחוץ לחומות העיר העתיקה בשכונה שנבנתה ביוזמת סיר משה מונטיפיורי.
בשנת 1895 בעקבות הרחבת השכונה והמעבר של התושבים לשכונת ימין משה, ניבנו במקומם שני בתי הכנסת החדשים בימין משה. בית הכנסת האשכנזי "בית ישראל" ובית הכנסת הספרדי הגדול ימין משה. בית הכנסת היה המבנה הגדול במרכז השכונה ושימש מרכז קהילתי לתושבים עד למלחמת השחרור. לאחר הבנייה מחדש של השכונה בשנות ה-70 שופץ בית הכנסת והוא משמש עד היום מוקד תפילה ופעילות לתושבי השכונה עם קהילה גדולה ומגוונת.
"היציאה מן החומות" של יהודי העיר העתיקה
[עריכת קוד מקור | עריכה]
במהלך המאה ה-19 החלה להיווצר צפיפות רבה בעיר העתיקה[1].וכתוצאה מתנאי המגורים והתברואה הקשים החלה יציאה של התושבים הנוצרים המוסלמים והיהודים אל מחוץ לחומת העיר. השכונה הראשונה אשר נבנתה על ידי משה מונטיפיורי ממערב לחומה בשנת 1860 הייתה שכונת "משכנות שאננים". מונטיפיורי יצר תשתית של אזור תעשייה בשכונה ובמסגרת זו אף נבנתה טחנת הרוח הראשונה בירושלים. מונטיפיורי קבע כי "יתקבלו לבתים בעיקר אנשים בעלי מידות טובות. תלמידי חכמים המקדישים את רוב זמנם ללימוד התורה מבלי לשלם שכר דירה". שכונה זו נבנתה כבית אחד ארוך עם 22 דירות אשר שימשו למגורי אשכנזים וספרדים וכן עבור שני בתי כנסת. בתחילה התגוררו התושבים בשכונה רק בשעות היום ולעת ערב חזרו לעיר העתיקה, ולכן האכלוס החל רק 3 שנים לאחר הקמתה. המגפה שפרצה ב-1867 בעיר העתיקה היא שהביאה לשינוי. במגפה נפגעו רבים מתושבי העיר העתיקה ומנגד, התברר שיושבי משכנות שאננים לא חלו כלל. תופעה זו הבהירה לאנשי ירושלים שחייבים לשנות את תנאי החיים ולצאת מהצפיפות והתנאים הקשים של העיר העתיקה אל השכונה החדשה.
תכנון השכונה היה 10 דירות לאשכנזים ו-10 דירות לספרדים וכן שני בתי כנסת לשתי העדות. בית הכנסת האשכנזי במשכנות שאננים כונה "השולקה של רבי אברהם" ובדרך כלל התפללו בו צעירי השכונה בעיקר שחרית בטרם יציאתם לעבודת יומם.
בניית בית הכנסת "בית ישראל"[2]
[עריכת קוד מקור | עריכה]
במהלך השנים עד לסוף המאה ה-19 החלה בנייה נוספת מצפון למשכנות שאננים וכך נוסדה שכונת "ימין משה" בשנת 1895 החלו יוזמות בימין משה לבניית שני בתי כנסת - בית הכנסת הספרדי הגדול לספרדים ובית הכנסת "בית ישראל"[3], לאשכנזים. מבנה בית הכנסת האשכנזי היה של בית מגורים. וכלל מבנה בן שתי קומות ובשלב מאוחר יותר צורף אליו מבנה לעזרת הנשים, בתחילה עם גג שטוח ובהמשך נבנה גג רעפים אדום כפי שאנו רואים עד היום, בקומת המסד התפללו בני העדה החסידית והקומה העליונה שנבנתה שימשה את עדת המתנגדים.
להקמת בית הכנסת גויסו תרומות מיהדות לונדון ומיהודים בקהילות נוספות באירופה. הממונה על הבניה היה יעקב מן אשר היה בעל ניסיון בבניית בתי כנסת.
הגבאי הראשון שנבחר לבית הכנסת שנבנה בשנת 1898 ועד למלחמת השחרור היה הרב בן ציון ידלר.
לאחר מלחמת השחרור כיהן הרב חיים שרגא פייבל פרנק כרב בית הכנסת עד פטירתו בשנת תשל"ב.
החיים בבית הכנסת עד מלחמת השחרור
[עריכת קוד מקור | עריכה]בשכונת ימין משה[4]היו 120 מגרשים אשר חולקו, מחציתם לספרדים אשר בנו בדרום השכונה, ומחציתם לאשכנזים אשר בנו בצפון השכונה.
טחנת הרוח שיועדה לאספקת הקמח לתושבים לא פעלה במשך שנים, ובמקומה הוקמו טחנות עם מנועי קיטור. מאפיית השכונה נבנתה מתחת לבית הכנסת הספרדי ונתנה שרות גם לבישול סירי הצ'ולנט של התושבים לשבת.
ארון הקודש ועמוד התפילה עוצבו מעץ והיו פרי עבודתו של הנגר שלמה קאופמן. ובהמשך נבנו גם מחיצת עזרת הנשים ומבנה עמדת החזן במרכז באותו סגנון של אמנות בעץ.
תושבי השכונה בתחילה, נהגו לצאת לעיר העתיקה לעיסוקיהם, קניותיהם, או למקומות העבודה או לצורך לימודם בכוללים ובישיבות, מנהג זה לא תאם את ציפיות בוני השכונה אשר מטרתם הייתה ליצור קהילה החיה, לומדת ומתפרנסת בתחומי השכונה. הבעיה העיקרית בין התושבים האשכנזים במשכנות שאננים ובהמשך בימין משה, הייתה המחלוקות והמריבות, בעיקר בין הפרושים לחסידים, כתוצאה מכך החלו לעזוב את השכונה אשכנזים רבים, ולבתים אלו נכנסו דיירים מעדת הספרדים.
היחסים בין הספרדים והאשכנזים בשכונה הצביעו על ניתוק וחוסר קשר. יכול להיות שהגורם לכך היה הקיצוניות האשכנזית למול הסובלנות הספרדית.[דרוש מקור]
גבאי הקהילה בן ציון ידלר נחשב לעילוי אשר שימש כדרשן נודד בקהילות שונות ביישובים חדשים ובמושבות. רב נוסף אשר היה בקהילה זו היה הרב זאב שחור אשר עסק בלימוד תורה מדי יום במשך 42 שנותיו בשכונה. בעיסוקו היה סוחר תרופות אמיד אשר תמך ברבים מתושבי השכונה.
מיגון וביצור השכונה בשנים תרפ"ט עד תש"ז
[עריכת קוד מקור | עריכה]לעומת שאר שכונות ירושלים אשר היו מחוברות עם כבישים, ימין משה הייתה מבודדת וללא נתיבי תחבורה, מצב אשר גרם לשיבושים בימות החורף. מצב זה אף החמיר בתקופת "הפרעות" של הערבים בשנות ה-20 וה - 30. השכונה בוצרה בעזרת עמדות שקי חול בכל פתחי השכונה ועל הגגות.
התקפות הערבים היו תוצאה של ההסתה של חג' אמין אל חוסייני. זאב ז'בוטינסקי שהיה ממפקדי ההגנה בירושלים ארגן את התושבים לשמירה והגנה עצמית. בסיוע חברי ההגנה התגברו התושבים על הפורעים הערבים. ההגנה וכן תנועות האצ"ל והלח"י נשאו בעול הביטחון השוטף. השכונה הייתה ידועה בפעילות ואחרי כל אירוע של פיצוץ בסביבה, הבריטים היו מגיעים לביצוע חיפושים בשכונה.
אספקת מים שוטפת הייתה דאגה תמידית לתושבים אשר שאבו מים מבורות השכונה. כשלא ירד מספיק גשם היה מחסור במים והבריטים היו מגיעים לשכונה פעם בשבוע לאספקת המים.
מסיפורי הקהילה
[עריכת קוד מקור | עריכה]
סיפור פרוכת נפוליאון תחילת סיפורה של הפרוכת או בשמו השני מעילו של נפוליאון, קשורה לסיפור נסיגתו של הצבא הצרפתי מרוסיה לאחר שניסה לכובשה והובס בידי הגנרלים הרוסיים. האגדה מספרת כי בשנת 1812 בחורף בדרכו מערבה מרוסיה, באזור העיר הגדולה סמולנסק, צפה נפוליאון בדרכו באדם המתפלל בקרחת יער, היה זה הרב יוסף יונה לוריא אשר התפלל בקרחת יער שהייתה בבעלות המשפחה. על פי האגדה הופיע אותו רוכב על סוס מבין העצים ושאל האם המתפלל יהודי, לאחר שהזדהה כנפוליאון, הוא ביקש את הדרכתו לכוון דרך הנסיגה. יוסף לוריא ביקש ממנו להמתין ללילה ולאחר ששהו בהמתינם לרדת החשכה, הוליכו יוסף מבעד לשבילי היער והראה לו את דרכו. בטרם נפרדו דרכיהם, השיל נפוליאון את גלימתו, אשר הייתה מתחת לגלימה צבאית אחרת פשוטה, ונתנה כתשורה ליוסף לוריא במתנה. כיוון שיוסף לוריא פחד שיתגלה כי עזר לנפוליאון בבריחתו ואף קיבל ממנו את גלימתו, החליט להסתירה בביתו. מכיוון שהגלימה הייתה מבד משובח והייתה רקומה בחוטי זהב וכפתורי זהב, הוחלט כי הגלימה תשנה את ייעודה ותהפוך כחומר גלם לפרוכת לארון הקודש. בתחתית הפרוכת הרקומה זהב התווספו ברקמה שמותיהם של יוסף לוריא ורעייתו. כאשר זאב לוריא, בנו של יוסף, עלה לארץ בשנת 1858 ביחד עם משפחתו ובנו נתנאל לוריא, הם התגוררו תחילה בבית בין חומות העיר העתיקה ובין חפציו שהביא בדרכו לארץ ישראל הביא זאב גם את פרוכת נפוליאון. לאחר מכן הועברה הפרוכת לביתם בימין משה. נתנאל בנו של זאב, אשר עבר להתגורר בימין משה, היה נוהג להביא את הפרוכת המפורסמת לבית הכנסת בימי חג על מנת להחליף את הפרוכת הרגילה. בשנת 1912 נפטר נתנאל לוריא ובנו ישעיהו לוריא ירש את הפרוכת אשר הגיעה לידי המוזיאון לאתנוגרפיה ופולקלור בחיפה.
החיים בשכונה במלחמת השחרור ואחריה
[עריכת קוד מקור | עריכה]
אנשי שכונת משכנות שאננים ואנשי שכונת ימין משה סבלו לאורך השנים מהתנכלות של תושבים ערביים, משוד, מביזה וממאורעות וירי צלפים מחומות העיר העתיקה[5].
בתהליך הקמת המדינה בעת הקרבות בירושלים בשנת 1948,היוותה השכונה חיץ הגנתי בין חומות העיר העתיקה לבין השכונות החדשות שמחוץ לחומה, כיוון שבתי שכונת ימין משה היו במדרון אל מול החומות ובנוסף השכונה הייתה מוקפת בשכונות ערביות.
מצב טופוגרפי נחות זה הביא את ראשי ההגנה והמחתרות עוד בשנת 1947 לשלוח כיתת מגן לשכונה שחלקם היו תלמידי בתי ספר,
סיפור הקרב על ההתקפה הגדולה ב-10 בפברואר 1948[6](במאמרו של רמי יזרעאל) - כוחות הפורעים קיבלו סיוע של פלוגה סורית. סמוך לשעת הצהריים החלה התקפה של 150–200 ערבים ושכירי חרב שהחלו לנוע מכוון שער יפו לימין משה. כיתת החי"ש נקראה לעמדות הקבועות בצפון השכונה. הירי אל השכונה היה מכוונים שונים כולל מגג מלון המלך דוד. הערבים השתלטו על כנסיית סנט ג'ורג' ששלט על השכונה מלמעלה ומשם פתחו בירי ובהטלת רימונים אל בתי השכונה. דוד עוזיאל ראה לפתע רימון שנזרק מלמעלה, בקור רוח זרק את הרימון חזרה למעלה ופגע ברבים מהכוח הערבי התוקף. בשעה 16:00 הגיעו הבריטים ופקדו על הפסקת אש.
אל מול חומות העיר העתיקה באזור העמדה בה פעל במשכנות שאננים וכן על קיר בית הכנסת. ניצבות טבלות זיכרון לזכרו של הלוחם אברהם קירשנבאום צעיר בן 22 בן למשפחה אשכנזית חרדית שהיה אחד ממפקדי ההגנה והאצל בשכונת ימין משה בימי הקרבות בפברואר 1948. שמו במחתרת היה תמיר. אברהם היה מקלען ובעזרת מקלע הברן שקיבל עשה מעשי אומץ רבים, ועל אף שהיה חשוף על אחד הגגות, ירה במקלע על המון ערבי מוסת, הירי האוטומטי משך את תשומת ליבם של הבריטים מגג מלון המלך דוד הם פגעו בו והוא נפצע. מאוחר יותר בעת הפינוי נפצע שוב ונהרג. ספור גבורה זה מושרש בתולדות השכונה.
בהתקפה נוספת גרמו הפורעים לאבדות רבות בקרב התושבים, ובעקבות המצב נטשו רוב המשפחות את השכונה אשר הפכה בהמשך לעמדה צבאית. כוחות ההגנה התמקמו בעמדות, חפרו תעלות בסימטאות ובונקרים ליד יסודות הבתים, וכך הגנו על השכונה עד לסוף אפריל 1948.
סליקים וחיפושים בשכונה
[עריכת קוד מקור | עריכה]באוגוסט 1947 הוקפה שכונת ימין משה בידי כוחות גדולים של חיילי בריטניה, בשכונה נערך חיפוש מבית לבית בחיפוש נשברו קירות, נעקרו מרצפות נהרסו חדרים ונהפכו בתים על פניהם, במקביל הוקמה מכלאה לכל גברי השכונה, והחלה חקירתם לקשר לסליקים ולחברותם בארגוני המחתרת.
במהלך החיפוש בבית הספר ברחוב במבנה בן שתי הקומות, נתגלה סליק בקיר בית השימוש של הילדים, במחבוא מאחורי דלת הסליק נתגלו מספר ארגזי נשק של ההגנה. הארגזים הכילו רובים, תת-מקלעים, אקדחים, רימונים, כדורים, וחומרי נפץ שונים.
סליקים אחרים כולל הסליק בארון הקודש בבית הכנסת הספרדי לא נתגלו, בשאר הסליקים הייתה אפילו מרגמה 52 מ"מ ומקלעי ברן בריטיים.
אגדה הסליק המשפחתי של משפחת לרמן – קירשנבוים
האגדה מספרת כי בחול המועד סוכות בשנת 1947 כשהיה אברהם לבד בביתו, הביא את חבריו מארגון ההגנה על מנת שילונו איתו בסוכה, בעת ששהו חבריו בסוכה הצמודה למה שהיה בעבר מקווה הנשים, נכנסו החברים למקווה ששימשה באותה העת כמחסן, ירדו במדרגות הבריכה, חפרו בקיר הבריכה ויצרו סליק שלתוכו הכניסו נשק, לאחר נפילתו של הבן אברהם בהגנת שכונת ימין משה הזדרזו חבריו להוציא את הנשק מהסליק והעבירו אותו למקום מסתור חדש.
פינוי השכונה והמחאה החברתית לאחר 1967[7]
[עריכת קוד מקור | עריכה]בתקופת מלחמת השחרור נטשו תושבים רבים את בתיהם. לאחר מלחמת השחרור פלשו עולים שהגיעו לארץ, לבתים הנטושים. לאחר מלחמת ששת הימים בתקופתו של טדי קולק, פונו התושבים שפלשו והדירות נמכרו לבעלים חדשים וחלק מהכסף הוחזר לבעלים המקוריים של הדירות. תושביה המקוריים של השכונה אשר נשאו בעול הביטחון בשכונה במשך שנים רבות, פונו מבתיהם לפי תוכנית זו. הפינוי גרם למחאה חברתית אך ללא הצלחה.[8]
שכונת ימין משה ובית הכנסת כיום[9]
[עריכת קוד מקור | עריכה]
לאחר פינויים של תושביה המקוריים, שינתה ימין משה את פניה לבלי הכר. בכל שטח השכונה נבנו בתים מפוארים בהם התגוררו דיירים חדשים רובם אנשי אקדמיה אמנים, סופרים, ציירים ואנשים אמידים. השכונה הפכה לשכונת מגורים יוקרתית, עם בתים המאוכלסים באופן חלקי ברוב ימות השנה. כיום בית הכנסת פעיל ביותר. הקהילה מאוחדת ויש לה פעילויות רבות בבית הכנסת החל בתפילות יום יום, בשיעורים רבים ובשמחות בר מצווה נישואין ובריתות. לבית הכנסת יש רב המשרת את הקהילה בחיי היום יום. בית הכנסת עבר שיפוץ יסודי בתחילת שנות ה-80, תוך הקפדה להחזיר לו את המראה המקורי של בית הכנסת.
כיום נמצא בית הכנסת בקומה השנייה, כולל עזרת הנשים. קומת הקרקע אשר הייתה בעבר בית הכנסת של החסידים משמשת כגן ילדים.
מצפון לבית הכנסת היה בור מים גדול עם תקרת מקומרת. בור זה שופץ וצורף לבית הכנסת כבית מדרש וחדר אירועים.
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- סיפור תחילת בתי הכנסת (אורכב 19.02.2020 בארכיון Wayback Machine)
- פינוי השכונה,מעריב - כרמית ספיר וייץ 3/7/17
- תמר הירדני - היציאה מהחומות
- אתר האינטרנט של בית הכנסת
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ ריבלין י.מ., ראשית הישוב היהודי מחוץ לחומות ירושלים, הוצאת המשפחה
- ^ לוי רון, דיוקן של שכונה "ימין משה", כל העיר, 20/4/82
- ^ אליעזר ד. יפה, ימין משה - סיפורה של שכונה בירושלים, הוצאת אריאל, 1985
- ^ לי און, פרשת ימין משה :ראשומון בירושלים, פי האתון 7/3/73
- ^ מרדכי נאור, ירושלים בתש"ח, ירושלים: יד בן צבי, 1988
- ^ רמי יזרעאל שכונה במערכה :ימין משה, שכונה במערכה :ימין משה עמודים 80–94, ירושלים בתש"ח
- ^ שיקום השכונה אינו מצדיק הוצאת העניים והכנסת עשירים, ידיעות אחרונות 19/2/73
- ^ נדב שרגאי, ארבעים שנה של מחאה חברתית, באתר הארץ, 3 באפריל 2008
- ^ מוליך לימין משה - 100 שנה לבית הכנסת בית ישראל, ירושלים: ועד הקהילה
